ביום 21.3.2016 ניתן פסק דינו של ביהמ”ש העליון בעניין טל בנלי.
בנלי היה רשום כבעל העסק הן במס הכנסה והן במע”מ. חשבון הבנק של העסק היה על שמו.
העסק נפתח בסמוך לאחר שחרורו של בנלי מהצבא. בנלי אף קיבל אישור מצה”ל למשוך הפיקדון בשל כך ובכספי הפיקדון נרכש ציוד לעסק.
הוא אישית הופיע לדיונים שהתקיימו בפקיד שומה. שם טען כי הוא בכלל איש קש בעוד שהבעלים האמתי, הגורם הפעיל בעסק והנהנה מפרותיו הנו בכלל אביו.
לטענת בנלי, אביו הפעיל עליו לחץ לפתוח את העסק על שמו, מאחר והאב לא היה יכול לעשות כן לאור היותו שקוע בחובות.
ביהמ”ש המחוזי קבע כי “התנהגותו של בנטלי ראויה לגינוי וקרוב לוודאי שיש בה גם פן פלילי”, הרי שמאידך קבע כי אין לו עניין בהענשת מי שהציג עצמו כבעל העסק אף שאינו כזה, אלא “עניין לנו בחיובו של מי שהפיק באמת אותה הכנסה” ולצורך החיוב במס נדרש כי לנישום תהיה תרומה ממשית להפקת או צמיחת ההכנסה, ולכן נקבע כי האב יחויב במס ולא בנלי.
ביהמ”ש העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע-
“גם בהנחה כי מעורבותו של בנלי בעסק הייתה שולית… בעל עסק אינו חייב להיות מי שמפעיל את העסק בעצמו “ביגיעה אישית”… ולשם איתור הגורם החייב במס בגין ההכנסות הנובעות מהעסק, עלינו לזהות את בעל השליטה בעסק, ונקודת המוצא היא כי בעל העסק הרשום, בנלי, הוא החייב במס על הכנסות העסק.”
בעניין העובדה כי בפועל ההכנסות בעסק עברו להורי בנלי וכלל לא אליו, קבע ביהמ”ש כי אמנם התקבולים שזרמו לחשבון הבנק של העסק (שהיה כאמור ע”ש בנלי), אכן הועברו לאמו של בנלי, וממנה לאביו, אלא שלדעת ביהמ”ש יכול היה בנלי להשאירם בידו אך בחר להעבירם.
לסיום, אמרת מוסר ויהדות של כבוד השופט רובינשטיין:
“התור לתשלום מסים קטן וגדולה ממנו שיירת מי שאינם רוצים לשלם, והדברים נכתבים במחילת כבודם של המשתייכים לתור המשלמים מרצון. אולי כך טבע האנוש, או רבים מבני אנוש, אך על רשויות המס המצווה והחובה לגבות מס אמת…
נישומים המסתבכים באי אמת, וברשת שטוו בדברי אי האמת – אין מנוס מכך שיילכדו באותה רשת.
